ישראל הולכת לבחירות ב-27 באוקטובר, והמדינה עייפה. לא רק עייפה ממלחמה, אם כי זה חלק מזה. עייפה מאותן פנים, אותן קואליציות המוחזקות בחוט, אותה תחושה שאף אחד לא באמת מנווט. זו לא עוד הצבעה שגרתית. זה מרגיש כמו פסק דין על האם ישראל עדיין יכולה לשלוט בעצמה.
הקואליציה הימנית שבנימין נתניהו הוביל כל כך הרבה זמן מתפוררת. שותפיו -- סמוטריץ', בן-גביר, המפלגות החרדיות -- מספקים את מה שהבטיחו: התנחלויות, מסורת, התנגדות ללחץ. אבל המחיר היה כבד. הממשלה נראית לעתים קרובות יותר עסוקה בלהחזיק את עצמה מאשר בתיקון מה שנשבר ב-7 באוקטובר. הכשלונות הביטחוניים, המלחמות המתמשכות, התחושה שהישרדות אישית מניעה החלטות יותר מאשר ריפוי לאומי -- כל זה רוקן את האמון, אפילו בקרב אנשים שהצביעו עבורו. סקרים מראים שהקואליציה מרחפת מתחת למושבים שהיא צריכה.
בצד השני, משהו חדש מתגבש. נפתלי בנט ויאיר לפיד התמזגו ל'ביחד'. בנט מביא עמוד שדרה לאומי וניסיון של ראש ממשלה. לפיד מביא טווח מרכזי ואמינות חילונית. הרשימה המשותפת שלהם נסקרת צמוד לליכוד. זה לא חלום שמאלני. זה גוש מרכז-ימין שלוקח ביטחון ברצינות אבל נמאס לו מהקיצונים שקובעים את הטון. ממשלה בראשות בנט תוכל סוף סוף להזמין חקירה ממלכתית אמיתית על 7 באוקטובר ללא ההתגוננות שחסמה אותה עד כה, ולדחוף רפורמות בממשל ובשילוב חרדים שנעצרו במשך שנים.
הבעיה העמוקה יותר היא פיצול. המפלגות החרדיות ממשיכות לחלץ פטורים משירות צבאי ותקציבים גדלים, בעוד הציבור החילוני נושא בנטל. הימין הקיצוני דוחף אג'נדות שמרגשות את בסיסו אבל מבודדות את ישראל בינלאומית. המפלגות הערביות יושבות בשוליים, מחזיקות בהשפעה ללא שותפות אמיתית. כולם סיעה. אף אחד לא אומה.
כאן לתורה יש מה לומר שחודר עמוק יותר מכל סקר.
הרבי מליובאוויטש לימד שבכל דור, עם ישראל חייב להשתתף בבחירות, גם בזמן שאנו ממתינים להנהגה אמיתית הבנויה על תורה. הצבעה היא לא רק מעשה אזרחי. זוהי אחריות לבחור בדרך שמקרבת את האומה לייעודה האלוהי. הרב יצחק גינזבורג כתב שהעדיפות הראשונה של כל מנהיג חייבת להיות שלמות עם ישראל -- האחדות שהבעל שם טוב כינה אהבת ישראל, אהבת כל יהודי ללא הסתייגות. לפני כל מדיניות, לפני כל גבול, על המנהיג לרפא את הקרע בין יהודי ליהודי. זה היסוד. בלעדיו, שום דבר אחר לא מחזיק.
המילה העברית לשלום, שלום, באה מאותו שורש כמו שלם. אי אפשר לקבל שלום ללא שלמות. אומה שפיצול בתוך עצמה לא יכולה להביא שלום לארצה או לעמה. התלמוד מלמד שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, שנאה חסרת בסיס בין יהודים. אנחנו יושבים ב'שלושת השבועות' עכשיו, הימים המובילים לתשעה באב, שבהם אנו מתאבלים על החורבן ההוא. המסר אינו היסטוריה עתיקה. זה הבחירות האלה.
הנביא בלעם, דווקא הוא, ראה את ישראל בבהירות: "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". הבדידות הזו הייתה גם ברכה וגם נטל. היא שמרה אותנו נפרדים, מסוגלים לקבל תורה ולחיות לפיה. אבל היא גם הותירה אותנו חשופים, וכשאנחנו פונים זה נגד זה, אין לנו על מי להישען.
הבחירות האלה הן על אחריות מול אינרציה. לנתניהו יש הישגים אמיתיים; הסכמי אברהם, עימות עם איראן, ניווט בעולם עוין. אבל הישארות בשלטון יותר מדי זמן טיפחה שאננות והעמיקה את הפערים. מנהיג במובן התורני אינו שליט. מנהיג הוא משרת. משה נקרא הענו שבאדם, ולכן הוא יכול היה לשאת את העם.
עליית 'ביחד' היא סימן שהמצביעים עייפים מהסטטוס קוו. שינוי לא יפתור את עזה בין לילה, או את איראן, או את הקרעים הפנימיים. אבל זה יכול להחזיר תחושה שמישהו באמת מנסה לשלוט, לא רק לשרוד. ישראל עברה דברים גרועים יותר. השאלה היא האם מספיק אנשים ידרשו טוב יותר, או יסתפקו בשטן שהם מכירים.
קלפי הבחירות באוקטובר יראו האם המרכז יכול להחזיק, או האם השוליים ימשיכו לקרוע אותנו. ההימור הוא לא רק פוליטי. הוא מהסוג שהנביאים דיברו עליו -- האם אומה יכולה לחזור לאחדות לפני שיהיה מאוחר מדי.